אריקסון היה מממשיכי דרכו של פרויד. גם לו הייתה תיאוריה של שלבים, אבל מבחינתו ההתפתחות לא פוסקת בשלב מוקדם בחיים, אלא נמשכת לכל אורכה. בכל שלב יש לנו משימה אחת שאנחנו צריכים לפתור ודרכה אנחנו ממשיכים הלאה, עם הכלים שהיא נתנה לנו. אם לא פתרנו אותה כשורה נמשיך להתהלך עם תחושת חסך שתשפיע גם על פיתרון השלבים הבאים בחיינו. הדגש אצל אריקסון הוא פחות על המיניות ויותר על החברתיות, על הקשר עם האחרים בחיינו.
בגיל 0-2, מקביל לשלב האוראלי, השאלה המרכזית היא "האם אני יכול לסמוך על העולם?". הצורך של התינוק הוא שיענו על צרכיו הבסיסיים באופן שיוביל אותו לחוש שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו. אמון מבחינתו הוא התחושה שאחרים אומרים אמת וכי אני ראוי לכך שיתייחסו אליי טוב. התינוק תלוי בהוריו, בעיקר באימו, שתיתן לו עקביות ונחמה. אם ההורה עקבי וחושף את התינוק לחום ואהבה, תפיסת העולם של התינוק תהיה של אמון. אם ההורה נכשל לספק סביבה בטוחה לתינוק ולענות לצרכיו הבסיסיים ביותר הוא יוביל לתחושת חוסר אמון. זה עלול להוביל לתחושות של תסכול, חשד, הסתייגות או חוסר ביטחון.
האם אפשר להאמין?
האם אפשר להאמין למשטרה?
האם אפשר להאמין לגולדמן סקס?
האם אפשר להאמין לתנ"ך?
למי בעצם אפשר להאמין?
Obedience To Authority, Should We Trust The Government?
